תשעה באב הוא יום האבל המרכזי בלוח השנה העברי שבו מתאבלים על חורבן בתי המקדש ועל שורה ארוכה של אסונות שפקדו את עם ישראל לאורך הדורות, וכחלק מדיני האבלות, חז"ל קבעו חמישה עינויים ביום הזה שהם איסור אכילה ושתייה, איסור רחיצה, איסור סיכה, איסור נעילת הסנדל ואיסור תשמיש המיטה. האם השימוש בבשמים ובתכשירי ריח נכלל באיסור הסיכה ומהו הדין כשמדובר בנסיבות מיוחדות כמו מקום עבודה או אירועים חברתיים הכרחיים? בואו להכיר את הדיון ההלכתי ואת הדעות השונות!
מקור איסור הסיכה בתשעה באב
איסור הסיכה בתשעה באב נלמד מהגמרא במסכת תענית (דף ל' עמוד א') ששם נאמר: "כל מצוות הנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב", ומכאן למדו הפוסקים שכשם שאבל אסור בסיכה, כך גם בתשעה באב אסור להשתמש בשמנים ותמרוקים שמטרתם להעניק הנאה או ריח טוב לגוף, והרמב"ם בהלכות תעניות (פרק ה' הלכה י') פוסק: "ואסור לסוך אפילו מקצת גופו כדרך שאסור לאבל". הדין חל בלי קשר לסוג החומר המדובר, והאיסור חל על כל סוגי הסיכה שמטרתם תענוג והנאה.
ההגדרה ההלכתית של סיכה
לפני שנדון בשאלה האם מותר להתבשם בתשעה באב, יש להבין את הגדרת "סיכה" בהלכה. סיכה בימי חז"ל התייחסה בעיקר למריחת שמן על הגוף, פעולה שהייתה נפוצה באותם ימים לצורך היגיינה, טיפוח והפגת חום, ולפי רוב הפוסקים, איסור סיכה כולל כל דבר שנועד לעונג ולהנאת הגוף, והרב עובדיה יוסף זצ"ל מסביר בספרו "חזון עובדיה" שאיסור סיכה חל על דברים שנועדו לתענוג ולא על דברים שנועדו למנוע צער או אי נעימות.
בושם לעומת דאודורנט – האם יש שוני הלכתי?
יש דיון משמעותי בין הפוסקים האם יש להבחין בין בושם שמטרתו להוסיף ריח טוב לבין דאודורנט שמטרתו למנוע ריח רע. רבים מהפוסקים סוברים שדאודורנט שנועד למנוע ריח רע מהגוף מותר בשימוש בתשעה באב, כי מטרתו היא לא תענוג, אלא מניעת צער. לעומת זאת, שימוש בבושם הוא אסור, כי מטרתו להוסיף ריח טוב ולגרום הנאה, דבר שנוגד את רוח האבלות של היום. הרב משה פיינשטיין זצ"ל בשו"ת "אגרות משה" התייחס לנושא הזה וכתב שיש להקל בשימוש בדאודורנט רגיל שלא מכיל בושם, כי מטרתו העיקרית היא מניעת ריח רע ולא הנאה.
הגישה המחמירה
הגישה המחמירה שמיוצגת אצל פוסקים כמו הרב שלמה זלמן אויערבך זצ"ל גורסת שראוי להימנע משימוש בכל סוגי הבשמים ותכשירי הריח בתשעה באב, גם באלה שנועדו למנוע ריח רע. זאת מכיוון שקשה לעשות הבחנה ברורה בין תכשירים שנועדו למניעת ריח רע לבין אלה שנועדו להוספת ריח טוב, ורוב התכשירים המודרניים משלבים את שתי המטרות. לפי הגישה הזו, הימנעות מוחלטת מבשמים ותכשירי ריח היא חלק מההזדהות עם האבל הלאומי ועם צער החורבן, והיא מבטאת את הניתוק מהנאות העולם הזה ביום שבו מתאבלים על חורבן המקדש.
הגישה המקילה
מנגד, יש גישה מקילה יותר שמיוצגת אצל פוסקים כמו הרב עובדיה יוסף זצ"ל והרב משה פיינשטיין זצ"ל שסוברים שיש להבחין בין סוגי תכשירים שונים ובין נסיבות שונות. לפי הגישה הזו, דאודורנט רגיל שלא מכיל בושם מותר בשימוש, כי מטרתו העיקרית היא מניעת ריח רע ולא הנאה. לעומת זאת, בשמים שנועדו להוסיף ריח טוב ולגרום הנאה אסורים. בנוסף לכך, במקרים של צורך רפואי או כשיש חשש לפגיעה במקום העבודה, גם הפוסקים המחמירים מודים שיש מקום להקל.
איך לנהוג בפועל? השיקולים המעשיים
בעידן המודרני שבו ניקיון אישי והופעה מסודרת הם נורמה בסיסית, במיוחד במקומות עבודה ובמפגשים חברתיים, עולה השאלה איך יש לנהוג הלכה למעשה, והינה המסקנות העיקריות:
- מניעת ריח רע: מוסכם על רוב הפוסקים שמותר להשתמש בדאודורנט נטול ריח שמטרתו למנוע הזעה וריח רע.
- מקום עבודה: אדם שעובד במקום שבו נוכחותו בלי דאודורנט עלולה להוביל לאי נעימות או אפילו לפגיעה במעמדו, רשאי להשתמש בדאודורנט, אבל ראוי שיבחר בסוג שלא מכיל בושם או שריחו עדין במיוחד.
- אישה נשואה: יש פוסקים שמקלים לאישה נשואה להשתמש בדאודורנט ואף בבושם עדין, אם הדבר נדרש לצורך מצוות שלום בית.
- צרכים רפואיים: במקרה של צורך רפואי, כגון אנשים שסובלים מהזעת יתר או מבעיות עור, מותר להשתמש בתכשירים מתאימים גם אם הם מכילים חומרי ריח.
אבחנות נוספות בהלכה
לצד הדיון הכללי, יש אבחנות נוספות שהפוסקים עושים, והן:
- ילדים וקטנים: לגבי קטנים שלא מחויבים בדיני אבלות, יש שמקלים יותר בשימוש בדאודורנט ואף בבושם עדין.
- אבלות בלילה ביחס ליום: יש שסוברים שבליל תשעה באב שחומרת האבלות בו פחותה יחסית (לפי חלק מהשיטות) ניתן להקל יותר בנושא הזה, כך ששימוש בבושם מומלץ לגבר או לאישה הוא מותר.
- בשמים להרחת בית הכסא: מותר להשתמש בחומרי ריח שנועדו להפיג ריח רע בשירותים או במקומות ציבוריים, כי הם לא נחשבים לסיכה של תענוג.
לסיכום
למעשה, ההכרעה בשאלה האם מותר להתבשם בתשעה באב תלויה במספר גורמים שהם סוג התכשיר (האם הוא נועד למנוע ריח רע או להוסיף ריח טוב), נסיבות השימוש (צורך רפואי, מקום עבודה וכדומה) והמנהג המקובל בקהילה. הגישה המאוזנת שמקובלת על רבים מהפוסקים בני זמננו היא להימנע משימוש בבשמים ובתכשירי ריח שמטרתם העיקרית היא להוסיף ריח טוב, אבל להתיר שימוש בדאודורנט נטול ריח או בעל ריח עדין ביותר, במיוחד כשהדבר נדרש לצורך מניעת אי נעימות במקום העבודה או במפגשים הכרחיים. בכל מקרה, ראוי לכל אדם להתייעץ עם רב שמכיר את נסיבותיו האישיות ולנהוג על פי הוראותיו תוך זכירה שמטרת היום היא להזדהות עם האבל הלאומי על חורבן המקדש ולהתעורר לתיקון הסיבות שהובילו לחורבן.